דניאל והילי מטיילים בעולם

הקפלר הוא אחד מתשעת ה-Great walks הניו-זילנדיים. טרקים אלו הוגדרו "היפים ביותר בניו-זילנד" והמייצגים ביותר את נופיה. מעצם הגדרה זו נובעים הדברים הבאים:

1. הנופים מהממים ביופיים והמסלול מגוון ושתנה. כבוגרי 4 טרקים כבר חשבנו שראינו כבר את הכל והרשנו לעצמנו לשקוע באדישות קלה אל מול הנופים המרהיבים. הקפלר הצליח להפתיע אותנו, להוציא אותנו מהקונכיה ולסחוט קריאות התפעלות.

2. המסלול מסודר מנוקה מרופד ומאובזר. אם בטרקים קודמים תיארנו איך חצינו נהרות בתחתונים, טיפסנו על הרים משופעים כשאנחנו נאבקים בפיסות סלע מדרדרות ופילסנו דרכנו בחשכה כנגד השעון, בטרק הזה התפנקנו. מעל כל נהר שוצף עמד גשר עץ מסוגנן שנבנה כך שישתלב בנוף באופן מושלם. כשהעליה מעט תלולה אתה מגלה להפתעתך מדרגות שמובילות אותך בפיתולי ההר בנוחות. אם המסלול עובר באזור חשוף לרוח, מיד תגלה מחסה בו תוכל לאכול את ארוחת העשר שלך בשלווה. כשהשלט אומר עוד 4-5 שעות לבקתה תגלה שבתוך שעתיים הבקתה מחייכת אליך באופק.

3. הבקתה חמישה כוכבים. ממוקמת תמיד מול נוף עוצר נשימה, מצויידת בתנור עצים ומעליו חבל כביסה, כירות גז, כיורים, מים זורמים, סבון כלים, שירותים נקיים, נייר טואלט, אור שמופעל על ידי אנרגיה סולרית ועוד כהנה וכהנה פינוקים.

4. לכל בקתה פקח צמוד. באיזור נפרד עם שלט ברור -"Privet"- גר הפקח שהוא בדרך כלל פקחית בלונדינית נאה וחמורת סבר. בשעה 19:30 ולא דקה אחרי נכנסת הפקחית לשיחת חתך. על כולם לשבת מוכנים כשבידם כרטיס משולם מראש המותיר ללון באותו לילה בבקתה. טווח הגילאים בחדר נע בדרך כלל בין 20 ל-70, אך כשנכנסת הפקחית הקשוחה כולנו בני 10. חזרה בכיתת בית הספר - משתדלים להראות תמימים ובלתי מזיקים ככל שניתן ולמשוך מינימום תשומת לב. השיחה נסובה בד"כ סביב זבל: יש לארוז איתנו כל מה שהבאנו ולא להותיר זכר כשנעזוב. "כלל האצבע" מסבירה הסוהרת הוא להשאיר את הבקתה נקיה מכפי שמצאתם אותה. בהמשך תמיד הוראות בטיחות לגבי שימוש בנרות ובכירות הגז. עדכון מזג אוויר למחר, עצות לגבי המשך המסלול,וכשם שנכנסה אל חיינו שבה הפקחית לחדרה המבודד.

5. המסלול פופלרי והבקתות עמוסות. בכל בקתה 40-60 מקומות לינה. שורות שורות של מיטות קומותיים בנויות עץ (משהו בין טירונות למחנה ריכוז). סטטיסטית בבקתה כזו ימצאו: 10 ישראלים - שנים מתוכם יגלו ששירתו יחד בפלוגה ו'. 4 אמריקאים קולניים. 6 שנוחרים חזק. 40 מעילי גשם נוטפים, 120 גרבים מסריחות והמולה גדולה.

6. זה יעלה הרבה כסף. התפנקת? תשלם. לינה בבקתה של Great Walk תעלה כמו לילה במלון. קצת מרגיז בהתחשב בכך שבקתה היא בסופו של דבר מחסה נידח ובסיסי. לא מקלחת, לא חשמל ולא מצעים. לא שציפנו מבקתה משהו אחר, אבל חשבנו שהמחיר יהיה בהתאם. יכול להיות שזה הגנום הישראלי (יו איזראליס דונט טראסט מאץ') אבל אי אפשר להמנע מהתחושה שעושים עליך קופה. חבל להשאיר את פנינותיה של ניו זילנד לעשירים בלבד. בסופו של דבר בלענו את הרוק, שילמנו ונהנו מכל רגע.

הטרק:
צברנו כבר כמעט 100 ק"מ ברגלים. הרגשנו טיילים רציניים. בנינו קצת כושר והתחלנו לחתוך בזמנים. אומרים שהמסלול יקח 4 שעות ואנחנו עושים את זה בשעתיים. אפילו בסופר ההתארגנות ירדה משעתיים ל-30 דקות. הרגשנו מקצוענים. וכמו כל מקצוען טוב, נזקקנו לציוד מקצועני מתאים. עוד בטרק הקודם פזלנו לעברם של טיילים רציניים ולמדנו איזה אביזרים אנחנו חסרים. מקלות הליכה - זה הפלא שפיתה אותנו יותר מהכל. היינו חייבים לנסות. המחשבה לרכוש לנו זוג חלפה בראשנו בעודנו מהלכים במעגלים סביב מעמד המקלות בחנות. מלטפים את הידיות ומחייכים אל המתכת הנוצצת - רק המחיר הצליח למחוק לנו את החיוך. כיוון שכך החלטנו לשכור.
המקלות הוכיחו את עצמם. הרגשנו כמו מכונה משומנת היטב. מצחיק איך פועלת האבולוציה. בהתחלה הלכנו על ארבע, עם הזמן התפתחנו,התיישרנו, שחררנו את הידיים והפכנו להולכים על שתיים. כל זה רק בכדי להמציא דרך ללכת על ארבע שוב. היינו מוקסמים מהיעילות של ההליכה על ארבע. כל הגוף משתתף בהליכה. אתה יכול לדחוף את עצמך עם המקלות, למשוך את עצמך, אפשר להשען עליהם בירידה, להעזר בהם כשמאבדים שיווי משקל, בחציית נחלים או במדידת עומקה של שלולית בוץ. פלא. הצעצוע החדש שלנו עזר לנו לצלוח את המסלול בזמני שיא.

כבר משעמם להגיד שהנוף היה מדהים, מהמם, מקסים, עוצר נשימה - אבל הוא היה כל אלה יחד. 360 מעלות. היה קשה להחליט לאיזה כיוון לצלם. אף תמונה לא מעבירה את השלם, אבל עם זה נאלצנו להשלים כבר מזמן. הדרך היחידה היא לראות אותו בעיניים.

הקפלר הוא מסלול סיבובי שלוקח בין שלושה לארבעה ימים. הוא מתחיל בטה-אנאו, עוקב אחרי חופי האגם, מטפס דרך יער עבות אל פסגות הרי קפלר ויורד חזרה אל אגם מאנאפורי מעברו השני, שוב צולח יער ועוקב אחרי נהר חזרה אל נקודת היציאה. המקומות הבאים הותירו בנו רושם מיוחד:

שולחן פיקניק על חוף חולי נושק לשפת האגם, מתחנן שנאכל עליו את ארוחת הצהרים כשהשמש מחממת את גבנו.

טיפוס בלתי נגמר שמתפתל בתוך יער שנלקח מציור של קלימט (זה שהילי אוהבת) עם עלים מנצנצים בצבע כסף וגזעים אדמדמים מתקלפים, כשברקע רעש עדין של רוח.

הנוף הנשקף מבקתת Luxmore - אצבע של אגם תכול מתלפפת סביב הרים תלולים וירוקים. 

ארוחת הערב הקבועה ביום הראשון של טרק. זו שהתמקצענו בהכנתה. סטייק חרוך בדיוק במידה הנכונה - נמס בפה.

הליכה על צלע הר חשופה, מטר רוחבה, תהום משני הצדדים. נוף כמו תמונה. גשם קל ורוח אימתנית. קור חודר. ממצה את המקסימום מבגדינו המבודדים.

קשת בענן מחברת עמק אל הר. מופיעה ונעלמת עם השמש שמבליחה בין עננים.

עצירה לחטיף על פלג נחל, בין עצים ירקרקים, צבועי טחב.

מירוץ נגד הזמן, אל האוטובוס חזרה דרך יערות שמרופדים במרבד שרכים.

גשרים תלויים ענקיים, חוצים נחל איתן שליווינו אותו עוד כשהיה זרזיף.

המקלחת החמה שאחרי. הפיצה פפרוני והפסטה פסטו. גם הכוס קפה.

הסיפור הזה נכתב ביום חמישי, 16 למרץ 2006, בשעה 20:06, והוא שייך לנושא כללי. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב עליו באתר הזה, או לשלוח טראקבאק מאתר אחר;